פסק-דין בתיק ת"ק 14593-06-12

הרקע והצדדים

1.      ביום 21.2.12 נפגע רכבו של התובע (להלן: "השברולט") לטענתו, בגין פגיעת רכב הנתבעת בו, בצידו, תוך כדי נסיעה.

2.      מאחר והתובע פוצה על ידי המבטחת שלו, הוא עתר לפיצוי בגין השתתפות עצמית בנזק של  703 ש"ח, השתתפות עצמית בירידת ערך בסך 975 ש"ח  והפסד הנחת העדר תביעות בסך של 141 ש"ח - ובסה"כ סך של 1,819 ש"ח.

3.      לטענת התובע, הוא נסע ישר ברח' לישנסקי בראשון לציון בנתיב האמצעי, כאשר הנתבעת סטתה מהנתיב הסמוך לתוך נתיב נסיעתו ופגעה בשברולט.

4.      הנתבעת מאידך טענה כי האירוע התרחש באופן שונה לחלוטין. לגרסת הנתבעת, התובע התרגז מאד על אופן נסיעתה, הביע את כעסו מילולית בעת שעצרו שניהם ברמזור אדום, ולאחר שהרמזור התחלף, "חתך" את רכבה וחסם את דרכה ובכך גרם לתאונה.

5.      במהלך הדיון, העידו הצדדים בפני והוגשו תמונות צבעוניות המראות את הנזק לשברולט.

דיון והכרעה

6.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים ברכב התובע, אני מעדיפה את גרסתה של הנתבעת וקובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על שני הצדדים, ואלו נימוקיי:

ראשית, עדותה של הנתבעת  היתה מהימנה בעיני. הנתבעת  טענה כי התובע כעס על אופן נסיעתה, ודברים אלה נתמכו בעדות התובע אשר העיד כי: "הנתבעת נסעה בזיגזג, ברמזור הראשון אני רואה אותה בצד שמאל, רמזו הבא היא בצד ימין".  דברים אלה מאשרים כי התובע היה מודע לאופן נסיעת הנתבעת וסבר כי נהיגתה אינה ראויה. הנתבעת ציינה בעדותה כי הגיע עד לאירוע אשר הציע לתת לנתבעת את פרטיו וכי התובע דאג להרחיקו. בשאלה שהוצגה לו בחקירתו הנגדית, לא הכחיש התובע דברים אלה הכחשה מלאה אלא טען כי: "אני עונה שאני לא זוכר".

גרסת הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת) נתמכת גם בתמונות הנזקים בשני כלי הרכב המעורבים. מיקום הנזקים ברכב התובע, נראים כשפשוף בדלת האחורית בצד ימין של השברולט, כאשר צורת השפשוף והעובדה שהוא ממוקד לאזור הדלת האחורית תומכים בטענת הנתבעת כי התובע היה בעמידה ואילו היא היתה בנסיעה איטית לצאת מהמצב אליו נקלעה (בשל חסימת נתיב נסיעתה על ידי התובע).

הנזק לפינת הרכב הקדמית-שמאלית ברכב הנתבעת, שהוא נזק ממוקד באותה פינה בלבד, גם הוא תומך בגרסה זו של הנתבעת.

אילו היה הנזק מתרחש כפי שהתובע תיאר אותו, היינו, בשל פגיעת הפינה הקדמית-שמאלית של רכב הנתבעת בדלת רכבו תוך כדי נסיעה, היתה צריכה הנתבעת להיות בנסיעה בזווית חדה יחסית של כ- 45 מעלות לתוך נתיב נסיעת התובע, והנזק היה מתבטא בצורת מעיכה ממשית וממשיך לאורך כל הצד הימני של רכב התובע ולא באזור הדלתות בלבד.

7.      זאת ועוד, התובע נמנע מהבאת אשתו - שהיתה לדבריו לצידו בעת התאונה - כעדה מטעמו. נפסק לא פעם, בסוגיית אי העדת עד רלוונטי, כי ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו (ר' למשל, ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פד"י (1) 239 , 245, וכן  ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד (1) .[(701

8.      לפיכך מסקנתי היא כי התובע חסם את נתיב נסיעתה של הנתבעת,  מאחר והוא סבר שהיא נוסעת באופן שאינו תקין בעיניו.  משכך מצאתי את התובע אשם בתאונה ובנזקים שנגרמו בעטיה.

9.      יחד עם זאת,  אני סבורה שהנתבעת אחראית גם היא לנזקים שנגרמו, אפילו אם לא היתה לה אחריות לאירוע בשעה שהחל. הנתבעת יכולה היתה לעצור את הרכב מיד עם חסימת הנתיב על ידי התובע, ולא היה עליה למהר ולהזיז את רכבה שעה שרכב התובע חוסם את דרכה וכל נסיעה שלה תביא לנזקים לרכב התובע.

10.    בנסיבות אלה אני מעמידה את מידת האחריות של התובע לאירוע ולנזקים שנגרמו בעטיו הינה בשיעור של 60%, ואחריותה של הנתבעת בשיעור 40% .

הנזקים

11.    יצויין כי חוות דעת השמאי שהגיש התובע היא על בסיס בדיקת הרכב מיום 11.3.12 ואילו התאונה נשוא התביעה אירעה ביום 21.2.12 .

במצב דברים רגיל, ייתכן ובשל פרק הזמן שחלף מאז התאונה ועד בדיקת הרכב על ידי השמאי, לא ניתן היה לראות בחוות דעת זו ראיה לקשר בין מצב הרכב בעת שנבדק לבין אירוע התאונה. עם זאת, במקרה דנן, הנתבעת אישרה בעדותה כי היה מגע בין שני כלי הרכב, וכי בנסיעתה ממקום החיכוך הראשונה ככל הנראה נגרמו נזקים לצד רכבו של התובע, וכדבריה: "לא היה לי אפשרות לזוז בלי לגרום נזק מאחר והתובע לא הסכים להזיז את האוטו".